למה אדם עם דמנציה לא מזהה אותי ומה עושים כשזה קורה?

מירי הגיעה בערב לבקר את אביה ואז קלטה שהוא לא מזהה אותה

דלת הדירה נפתחה, ואבא הביט בה לרגע ואז שאל:"מי את?"

מירי קפאה. הוא לא זכר אותה. לא ראה תמונה, לא שם, לא קשר והלב של מירי כמעט נשבר.

“זה רגע שמרעיד אותך,” היא אמרה לי בהלם אחר-כך. וזה קורה כל כך הרבה פעמים אצל משפחות שמתמודדות עם דמנציה.

למה אדם עם דמנציה שוכח מי אני? הסיבות בפשטות

1. הזיכרון לטווח קצר נפגע ראשון

הוא מתקשה לעבד מידע חדש, גם אם זה מידע מהשנים האחרונות כמו המראה שלך. גם אם ראה אותך אתמול המידע הזה כבר לא נגיש לו היום.

במילים פשוטות: הוא לא זוכר את הגיל שלך, המראה הנוכחי שלך, או איפה נפגשתם לאחרונה. זה גם לא תמיד, לרגעים.

2. הזיכרון שלו תקוע לפעמים בתקופה אחרת

אצל אנשים עם דמנציה, הזיכרון הישן נשמר טוב יותר מהחדש. אז מבחינתו, "הבת שלו" יכולה להיות בת 20, והוא מצפה לראות מישהי צעירה.

כשמולו עומדת אישה בוגרת, המוח לא מצליח "לחבר" שזה אותה בת.

זה לא שהוא לא מזהה אותך- הוא לא מזהה את הגרסה הנוכחית שלך.

3. הפנים שלך השתנו לו אבל התחושה לא

היכולת לזהות פנים נפגעת. הוא רואה פנים, אבל לא מצליח לקלוט מי זה.

זה כמו לראות מישהו מוכר ולא לזכור איך קוראים לו, רק בעוצמה הרבה יותר גדולה.

4. בלבול, עייפות או פחד מקשים עליו עוד יותר

כשאדם עם דמנציה עייף, רעב, מבולבל או מודאג, היכולת לזהות אנשים פשוט נעלמת.

ברגעים כאלה, גם אנשים הכי קרובים מרגישים לו "זרים".

5. המוח מזהה רגש יותר טוב משמות

זה הסבר חשוב ונותן הרבה נחמה:

גם אם הוא לא יודע מי את/ה, הוא עדיין מרגיש אותך.

הוא מרגיש ביטחון, רוגע, אהבה או חיבור, גם אם הוא לא יכול לומר את השם שלך.

איך אפשר להגיב ברגע הזה שאבא לא מזהה אותי?

לא להיכנס לוויכוח

זה עלול לגרום למתח, לבושה, לתחושת חוסר אונים.

במקום זה שיקוף רגשי קצר. "אמא, אולי את מרגישה קצת מבולבלת עכשיו. זה בסדר, אני כאן איתך". ההבנה והנוכחות הרבה פעמים מרגיעים יותר מכל הסבר.

להציג את עצמך בעדינות מחדש

אמרי/אמור משהו כמו: "אני מירי, הבת שלך. באתי לבדוק איך את היום". בלי לשאול שאלות כמו "את זוכרת מי אני?" .פשוט לציין עובדה באופן עדין.

לחבר דרך רגש/חוויה, לא שם

אם השם לא עובד, לכ/י על “רגש”. "אני זו שאופה לך עוגה כל יום שישי." "אני זו שאהבה אותך תמיד." הרבה פעמים לב זוכר הרבה אחרי שהמילים נעלמות.

הרגעים האלו כל כך כואבים. זה קשוח לראות בן אדם שאתה כ"כ אוהב משתנה לך מול העיניים. זה מכווץ את הבטן ומעלה הרבה כאב ולך נותר רק לעשות את הכי טוב שאת/ה יכולה, שאת/ה מסוגל/ת.

אשמח לתמוך בך במסע הזה. רוצה להעמיק בכלים לתקשורת וחיבור גם כשדמנציה משנה כללים?

בקורס הדיגיטלי שלי "יש דברים שרציתי לומר", הקורס שמיועד למשפחות שמתמודדות עם דמנציה, אני מפרטת כלים לתקשורת יומיומית, דרכי הרגעה, בניית קרבה גם כשיש שכחה, וכלים להתמודדות עם עומס רגשי. אם את/ה מרגיש/ה שזה נוגע אלייך – מוזמנ/ת להציץ כאן.

שלך,

מור סקוטלסקי אדרי

קלינאית תקשורת