כשאדם עם דמנציה רוצה לחזור הביתה למרות שהוא כבר בבית- איך מגיבים?
- Mor Skutelsky
- Dec 7
- 2 min read
"אני רוצה לחזור הביתה. תקחי אותי הביתה. אני לא נשארת כאן."
זה היה כבר הפעם הרביעית באותו ערב. יעל ישבה בסלון שבו גדלה מאז שהייתה ילדה והסתכלה על אמא שלה, מוקפת בתמונות משפחתיות וריחות שמזכירים בית אמיתי, את הבית שלה- אבל אמא שלה התקשתה לזהות את זה. משהו בפנים צעק שהיא לא במקום הנכון. שיעל לא באמת יעל. שהלב שלה מחפש מקום אחר.
יעל סיפרה לי שברגעים האלה היא מרגישה כאילו הקרקע נשמטה לה מתחת לרגליים. איך אפשר להסביר או אפילו לשכנע את מי שגידלה אותה בבית הזה שזה בעצם הבית שלה? שהיא בעצם כבר הגיעה לאן שרצתה להגיע... (אז זהו, שלא צריך, אתם תקראו בהמשך למה).
הסיטואציה הזו כל כך נפוצה במשפחות שמתמודדות עם דמנציה, והיא כמעט תמיד מלווה בכאב, בלבול וחוסר אונים משתק.
למה אדם עם דמנציה רוצה לחזור הבייתה? למה הוא לא מזהה את הבית כבית שלו?
הבקשה "אני רוצה הביתה" כמעט אף פעם לא קשורה לכתובת פיזית. היא בקשה פנימית למשהו אחר לגמרי.
במחקרים ובקליניקה אנחנו רואים כמה סיבות מרכזיות:
הזיכרון לטווח קצר נפגע- האדם לא מצליח לעבד את הסביבה שלו ולהרגיש שהיא מוכרת ובטוחה.
הזיכרון לטווח רחוק נשאר חזק יותר וכך "הבית" שאליו הוא מתכוון הוא לעיתים בית ילדות, תקופה שבה היה קל יותר, ברור יותר, יציב יותר. הבית אז נראה שונה לחלוטין על אף שיכול להיות שמדובר על אותו מבנה.
רגשות של פחד או איום- המוח מחפש פתרון שמחזיר ביטחון. בית נתפס כמקום שמגן. בזה הרגע האדם לא מרגיש בטחון ולכן מחפש את "הבית" (הבטחון) שלו.
עומס חושי או עייפות- כשיש גירויים רבים, שינוי בשגרה או שעות ערב, המוח מאותת שהוא צריך מפלט.
המשפט "אני רוצה הביתה" הוא בעצם שפה של מצוקה.הוא מבקש חיבוק, בטחון, אחיזה. לא מעבר דירה.
כלים פשוטים שעוזרים בזמן אמת
כלי ראשון: לא להתווכח עם המציאות
התגובה האינסטינקטיבית של הרבה בני משפחה היא לומר"את כן בבית", "מה פתאום, זה הבית שלך", "את טועה". הכוונה טובה, אבל התוצאה הפוכה. זה מגביר תסכול.
במקום זה נסי לומר:"אני שומעת שאת מרגישה לא במקום הנכון. זה בטח לא פשוט." כשמתחילים בשיקוף רגשי, המתח יורד באופן כמעט מיידי.
כלי שני: ליצור תחושת ביטחון דרך פעולה
בקשו מהאדם לעזור עם משהו קטן ומוכר:
לסדר כרית
לבחור כוס לשתייה
לשבת ביחד לכמה דקות
להדליק אור פעולה פשוטה משיבה תחושת שליטה ומעבירה את המצוקה למקום אחר.
כלי שלישי: החזרת תחושת שייכות
מומלץ להכין מראש פריט שמייצר תחושת שייכות. זה יכול להיות תמונה, שמיכה מוכרת, או חפץ מהחדר שלו.
אפשר לומר: "תרגישי את השמיכה הזו. זו השמיכה שאת תמיד ישנה איתה. את בטוחה כאן."
החפצים האלו משמשים כמו עוגן שמרגיע את המערכת הרגשית.
ההתמודדות הזו שוחקת
יש רגעים שבהם את/ה מרגיש/ה שאת/ה לא מצליח/ה לנשום. רגעים שבהם את/ה נשבר/ת. זה אנושי וזה אפילו מומלץ לתת מקום לרגשות ולתחושות שעולים. את/ה בתוך מסע קשה, מורכב ושובר לב בעת ובעונה אחת ואם את/ה צריכ/ה רגע לעצמך, זה לא הופך אותך לפחות טובה. זה הופך אותך לבן אדם.
אז מה עוד אפשר לעשות? לתמוך בעצמך
בקורס "יש דברים שרציתי לומר" אני מעמיקה בכלים מעשיים לתקשורת יומיומית, דרכי הרגעה, התמודדות עם התנגדויות, ויצירת רגעי קרבה גם כשהדמנציה משנה את כללי המשחק. אם תרצי/ה לקבל תמיכה במסע הזה, מוזמנ/ת להציץ. כאן תקבל/י מידע על הקורס שיצרתי במיוחד בשבילך.
Comments